Disappearing Sites
הצהרת אמן
‘נופי ירח’ – שקט, העיניים מנסות להסתגל לחשכה, הגוף נספג בלא מוכר. תנועה כחולה חוצה את מרכז הפריים כאילו מעירה אותו מתרדמה. צבע טורקיז עמוק ומרגש, בנוף חם ומרוחק. עץ הדומים נותן תחושה של זיכרון ילדות מטושטש. קו רגש עדין שעובר בין שני עולמות של זמן ותודעה, משוטט בהם ומרחף מעליהם בין המוכר לנעלם, בין המציאותי לפנטסטי, בין הדוקומנטרי לאמנותי.
בעבודתו המורכבת פורץ חנן את גבולות הזמן. על אף שהזמן ידוע מראש, מעגלי ומתמשך, זהו זמן מתעתע, שאין ביכולתנו להגדיר את גבולותיו, זמן של זיכרון שצופן בחובו גם דבר מה עתידני, בלתי נתפס אך מוחשי וויזואלי – הווה אבסולוטי שעומד במקום ושואף לאינסוף. משך פעולת הצילום לא אחיד: הוא ארוך מהרגיל ועם זאת אנרגטי, חייתי, מתפרץ, אסתטי ומרגש.
כל חודש, בליל ירח מלא, כמו בטקס דתי-פגאני של פולחן קבוע במרחב זמן מחזורי ואינטימי, יוצא חנן אל שמים שחורים מלאי כוכבים לצלם חורבות ולצידן עצים ושדות.
על פי הגדרתה, סדרה של אירועים טקסיים היא ריטואל. לריטואל קשר הדוק למערכת הערכים של חברה ותרבות בה הוא מתקיים ואותה הוא מבטא. ואכן, סדרה זו היא אקט חברתי, שבטי, המתנהל לפי סדר חיים ביולוגי. סדר המתבסס על מחזוריות כשעקרון החזרה יוצר תחושה של קביעות ויציבות. היציאה הטקסית לטבע נעשית תמיד בליווי חברים, והיצירות נעשות לעתים בהשתתפותם…
באמצעות שפתו הייחודית, הופך חנן את החוקים הקלאסיים של צילום הנוף. בניגוד לצילום באור היום הלבן והשטוח, המעוור והמסנוור, הוא מצלם בלילה, מקלף את החושך ומגיע לדימוי לא שכיח של הארץ, דימוי עמוק וחם, הקשור לתודעה לילית של אדמה כתומה.
מתוך קטלוג התערוכה ‘יואב חנן – אתרי העלמות’, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
המאמר – פוטו-מורגאנה ; נופים לאור ירח. כתבו מירה אבגר ואלדד רפאלי.